הקומביין 105

בסיפורנו המוקדמים, מוזכר ביקורו של קלופשטוק במטה ג'ון דיר, בו הוא מתחייב על הזמנת 50 קומבינים מדגם 95 כבר עבור עונת הקציר של 1960. זאת כ"נדוניה" לכוונותיו הרציניות במסע להשגת סוכנות ג'ון דיר בישראל.

הקומביין שראה, היה דגם 95 והוא ראהו קוצר תירס לגרעינים. המנוע נהיה של "דביוק" דיזל 6 צילינדרים ,כבר ממוקם למעלה ומאחור, והתנעת התוף דיש כבר עם שרשרת 0.75 אינטש באופן שמאפשר דיש עם כל הכח. היה ברור לו שהקצב המטורף שהופגן עי המכונה בקציר תירס ,הוא אות להצלחה מובטחת בקציר דגנים...!

המנוע הזכור"לטוב" מה2010, במתכונת 6 צילינדרים, היה גם הוא לא מוצלח בלשון המעטה. ג'ון דיר שלחו ב1961 כ40 מנועים להחלפה בקומבינים.

בכל אופן ב1962 הגיעה שמועה שיצא דגם חדש 105( רוחב תוף הדיש בס"מ ). הוא נחשב לאלוף! בסה"כ מערכת קציר סבירה עם הנעה חשמלית. שולחן ללא כל בקרת ציוף (הלל יערי מגבע "יישר" מספר שיחים כשהחליט שזה בולדוזר...). איכות דיש בינונית+ אבל הספקים מטורפים!!!

באותו זמן יכולנו להשוות ל"קליסון" עם מנוע פורד, שהיה לא רע. ופאר היצירה של "מיסיפרגוסון", ה-,500 שדש יוצא מן הכלל בחצי הספקי עבודה.

תגבור מערך הקציר בגבע (מ27 של מסי הריס +892 של מסיפרגוסון) הכתיב מיד יציאה לעבודות חוץ. וצוות קוצרים מיומן יצא לעבודה באצבע הגליל(התחלפו כל שבוע מיטב המפעילים:מאירקה , גלילי, אבן צור, דנדי, גטרידה, אחיק ועוד). כולם ידעו לספר על יכולתו המדהימה לקצור ולדוש כל שנמצא מעל האדמה כולל עשבים ירוקים, חיטה שטרם התיבשה ואפילו צמחי אורז, שארית לנסיונות הגידול בעמק החולה... האחים וולף מכפר אזר טוענים לשיא כל הזמנים בקציר חיטה עם ה105. היו להם 2 קומבינים כאלה שקנו אצל קלופשטוק. הם הגיעו בחולה ל114 טון לקומבין ליום בשנת 66 !!!

אגב, בשנים מוקדמות יותר הוחלט לנסות ולגדל אורז בשטחי האגם המיובש(להשאיר את הכבול מכוסה בשכבת מיים קלה ,שמא ידלק באש, שכבת מיים קלה פרושה גידול אורז..) האורז גדל בצורה נפלאה וקבלני הקציר נקראו להתמודד. הגיעו כהרגלם מיכה ודני וולף עם 2 קומבינים "אוליבר", וראו מיד כי קצב ההתקדמות הבסיסי בקציר אורז חייב להיות דומה לזחילה. ההילוך הראשון, מהיר מדי. יצאו לחיפה ומצאו אצל ביטקובר איזה שהוא גיר יחס 1 ל2 אפקי (בכלל בחיפה ה"יקס" מחזיקים את שדרת בתי המלאכה בתקופה ההיא: מיסבי מנוע והתאמתם יכין רק פוקס, שגם נודד בין המשקים, עם פיז'ק אפור וכובע ברט כחול. פלדות ,קפיצים, גירים ושאר ירקות אצל ביטקובר).

בקיצור עוד באותו יום ,חזרו האחים וולף ליסוד המעלה והתאימו את הגיר שהביאו לקומביין. למחרת נכנסו לקציר האורז ובכך קבעו עובדה היסטורית!

מיכה ודני וולף המשיכו לעלות שנה אחר שנה לקציר בעמק החולה...עם שני קומבינים: אוליבר... אחר כך95... אחר כך105, ואחריהם 770 ו7700 ... עד שדני חוזר יום אחד לשטח ומוצא את מיכה שרוע על הארץ ליד הקומביין עם מפרקת שבורה. הוא חילץ אותו בזהירות לבית החולים זיו בצפת. הצליחו להציל את מיכה ,אבל הקומבינים נמכרו. בחצר בכפר אז"ר נשארה סככה מלאה בחלקי מכונות חקלאיות. שני קומבינים 105 נשטפים בגשמים ובשמש,שני מנועי 404 מפוארים בפינת הסככה ואוסף אופנועים של מיכה וולף, פעם ישפץ אותם...

בוקר בוקר בשעה 10 מתכנסים החבורה הוותיקה (שלשת השותפים בני כפר אזר שעשו ירקות ב48 ואחר כך קנו יחד D4 של קטרפילר ואחר כך קומבינים)... באים גם יתרת חבורת הפרלמנט: יאיר, שיש לו פאב מעבר לכביש, יוסיקו רודיטי עם "יד הנפץ" של משרד הביטחון - אנקול מתכת שיוסיקו רכש כשנפצע בקרבות חיריה ב47 .דרך אגב, יוסיקו גם רכש אז זכויות של נכה צהל וקנה אופנוע "אינדיאן" עם האופנוע הזה הוא הגיע לגבע ושכנע את חנה'לה להתחתן עמו.

לא היה מפעיל ציוד כבד שהגיע לקרסוליו. ה"יד של משרד הביטחון" היתה אוחזת בידית הסלקטור של בולדוזר ב6 D וכל מי שידע משהו על עבודת חפירה בזחל למד זאת מיוסיקו... אבל היתרון האינסופי של "יד הנפץ" היה כשצריך להשחיל את כבל הפלדה דרך ה PCU (יחידת השליטה של הכבלים המרימים את ה"רוטר" או ה"סקריפר"). יד רגילה נפצעת ,נחתכת או סתם נעה בזהירות רבה, שעה שהיא מלוווה כבל פלדה שסיבים בולטים ממנו.. לא כך האנקול של קפטן הוק! הוא היה מחלץ מושך, משחיל ומותח את הכבלים בזריזות שאיש לא התחרה בו.. לבסוף יוסיקו לא נשאר בגבע. לפי גירסת ה"מנוח" - הלא הוא מלמד זקן חברי הפרלמנט - חריצות הגבעים לא היתה משהו... אם יש להתחיל תלם ברבע לארבע הם לא יתחילו... כי בארבע מסימים משמרת.. וזה מה ששבר אותו! בעמק הסיפור שונה לגמרי. (פרטים אצל דנדי ידין).

אם בפרלמנט חקלאי חשקתם, אתם מוזמנים בוקר בוקר ובימי ששי בבוקר בפאב של יאיר. אין עליהם במעשים ב60 שנה האחרונות ובודאי שאין עליהם בסיפורים של אותם מעשים-בדקתי הכל אמת!

אבל, נחזור לסיפורנו. לעלות על קומביין בשבילי כילד זה חלום שמתגשם די מוקדם.. בשנת הברמיצווה מחליטים במוסך שמשימת הרכבת ה"הסטונים," ראשי קציר הסורגום, תוטל עלי. עמדתי יפה במשימה וכך קניתי הזכות לצאת לשטח עם גלילי על ה892. מי שלא חזה אבק סורגום מהול בברחשים לא חזה סיוט מימיו! כך שגלילי שואל אותי אחרי 20 דקות אם אני רוצה לנהוג. עשרים דקות אחר כך הוא נוטש את הקומבין ומתישב עם פיסטוק במשאית ה"בדפורד" ואני לעצמי סולו בקומביין 1962 קייץ! לא על ה26 או ה27 הנחותים אלא ישר על ה892!

בעונות הקציר הבאות הגיע ה105, לעלות עליו היה חלום אמיתי. יש דרוג בין הפלחים: חיימול לא מקבל את הזכות. דדי נשאר על ה892. חוץ מהמתגייסים לעבודות חוץ, רק מאירקה וגלילי מחלקים בינהם את הזכות והאחריות לתפעל את הכלי החדש. מאירקה "זוחל" בשטח ונעצר לתיקונים רק שאפשר. גלילי הרבה יותר רייסר, אבל לרוב עסוק בריכוז הענף ופחות על הכלים. אני מבלה עם מאירקה הרבה שעות על ה105 או מחליף על ה892. אין סולו על ה105.

לכל סבל יש קץ,שעתנו הגיעה ב1967. את ההכנה לעונה של הכלים בצעתי עם מאירקה והלל יערי.שאול רוזנפלד עשה שיפוץ מנוע ל892. 25 למאי יוצאים לשדה לתחילת קציר... שעתיים אחרי גיוס כללי וסופי.

מאירקה ,גלילי,יערי, בקיצור כולם נבלעים אל הגיוס של 67. נשארים בשטח אני (ילד גדול) ושאול רוזנפלד.. בצורה הטבעית ביותר הצעתי לשאול שאני על ה"105" והוא על ה892". וכך התחלנו את היום.

מענין למה אבל ב12 בצהרים שאול תפס את הגב והתפנה הביתה עם ה892. כאן מתחיל סיפור אהבה ביני ובין המכונה הזאת. לבד בשטח, הילדים מגיעים עם 2 3020 רתומים לעגלות צובר. אין משאית, ה"בדפורד, גויס כמובן גם הוא. ואני נכנס לשטחי "עבלק" או גבעות בלק, בכוח מלא, ומיד מבער אחורי.. כמו שאומרים מתחילים בשיא המהירות וממשיכים להגביר את הקצב... וזה זורם כמו שיגעון. יבול טוב, חיטה מזן סי.סי.10, שנה שניה בשימוש, כ450 קג לדונם. כל 100 כס של המנוע המופלא הזה מתגיסים לטובת תוף הדייש, אני לוחץ אותו עד למקסימום ועוצר רק אחרי שבע בערב עם המון המתנות לעגלות שאצות רצות אל בור הקבלה באסם התבואות. הטווח קרוב- כ15 דקות נסיעה מהאסם. אבל מה נעשה מחר כשעוברים לחלקה הבאה ב"קרה" ואחריה שטחי נעורה, או בלשוננו, "מעבר להרי החושך.?"

בערב מלווים את תקופת ההמתנה, אנחנו לא מודאגים אלא מהמשימות לביצוע שנחתו עלינו, מסדרים העבודה למחר (תומך במערכת מרכז המשק, מיכה אפרתי, שלא גויס). הכנת בוקר של הקומביין.בשגרה, היא עניין של 123 דיזות לגרוז, בדיקות חיצוניות, תדלוק ועליה לארוחת בוקר. קציר אפשר להתחיל בירידת הלחות בערך בשמונה וחצי בבקר. אלמליח וקיצקי (צמד חמד ,אחראים על מערך קבלת היבול והאסם), מצטרפים אלי לארוחת בוקר(תיזכרו ,אני אפילו לא בן18). 42 טון עשית אתמול,אומר אלמליח, זה שיא לפי מיטב ידיעתו של עבודה עם קומבין אחד בגבע! יש לנו(לילדים:לייזי,עופר ואני) בעיה, אנחנו יודעים את מרחק ההובלה הענק מ"הרי החושך" לאסם ואין לנו פתרון. בכל אופן אנחנו מנסים משהו חדש.כמו בסרטים,עופר נצמד ב8 וחצי עם העגלה אל הקומביין ואני פורק לו שני טון ורבע תוך כדי עבודת קציר. זה חידוש שלא התנסנו בו מעולם (היום באמריקה כבר לא עובדים אחרת,שעה שקצב הקציר בתירס כ4 טון ב8 דקות!). לייזי נכנס אחרי 20 דקות ואנחנו חוזרים על אותו נוהל. עוד 20 דקות קציר כולל פריקה, עברה שעה ואני עומד ומחכה...יקח לפחות עוד חצי שעה עד שיחזור הטרקטור הראשון.

מרכז משק בינתיים (ידוע בדיעבד) מנסה לגייס משאית להובלה מ"מל"ח", זה ארגון צבאי של משק לשעת חרום. לא עצים גם לא נעליים....ואז קורה משהו יוצא דופן: מהכפר השכן עולה שיירה קטנה טנדר וויליס ושתי משאיות דודג',קלות, 6 טון. ...מגיע עבדאללה זועבי המוכתר של נעורה ומודיע שגייס נהגים אלה מכפרו, לטובת הקציר, את המחיר יסכם עם מיכה בהמשך! שני חברה צעירים שהסתגלו מיד ל"פטנט" שהמצאנו בבקר וניצמדו אלי תוך כדי קציר... אנחנו כבר בתוך ה"חטה ננסית" יבול 600 קג לדונם ושיבולים נמוכות, קצב קציר מטורף של15 דקות למיכל, שתי משאיות ושתי עגלות ואני עוד ממתין פה ושם...!

ב12 בצהריים מגיע הגיפ : כל הוותיקים(סבא מרדכי,אלמלח,קיצקי). לא מאמינים לתוצאות כפי שנראות במערך הקבלה : קרוב ל40 טון עוד לפני שהשמש בחצי השמיים. ואיך בודקים אותי? רצים אחרי הקומביין ומסתכליםלו"בתחתונים" אם הוא שופך גרעינים בתוך שובל הקש... בקיצור, הם לא ראו דבר כזה, נראה להם לא סביר... אבל יש אישור להמשיך.

המשכנו במשנה מרץ, התמזל מזלנו והיה יום יבש במיוחד, נכנסנו לחלקה נוספת לאור פנסי הקומביין... התחלתי להרגיש את עומס הלחות על תוף הדייש והמנוע ועצרתי רק שנתפס תוף הדיש ושנק המנוע(נוהל מיידי לניתוק התוף ,התנעה מחדש והביתה).

לאור עששית שקל אלמליח את הקומביין וסיכם בכתב ידו העגול 82 טון ! הלא הם שיא, שעליו לא חזרו בשדות גבע עד ימינו שם הקבלנים והקומביינים הגדולים.

את המלחמה קלטנו בבקר ה5 ביוני כשעמדת ה-נ"מ ליד חדר אוכל פתחה באש שתי דקות אחרי שהטופולב עבר לכיוון מערב (ויכוח סוער בין מזהה המטוסים גפן, בן 16 והמקלען הידוע, מיסד הפל"ים דב דורון). בכל אופן כשיצאתי לשדות זרעין האויר עמד והפטריה השחורה שעלתה ממקום ההתרסקות שלו בשולי מחנה עמוס עמדה באויר כל אותו בוקר, היא גם היוותה רקע נאה לשני פגזי ה"לונג תום" שפגעו במדרונות יזרעאל לכיוון השטחים שלנו. אני קוצר ותוהה איך יראה טור שריון האויב שבודאי ירד לעמק בדרך העפר לכיוון צומת נבות... אבל אף אחד לא בא והגיפ של ארוחת צהריים כבר הביא דיווחים על השמדת חילות אויר אויב ופריצה יבשתית לסיני...

אנחנו קצרנו עצמנו לדעת ללא הפוגה. זה לקח כ3 שבועות שנראו כחיים שלמים,היו גם משברים, אבל היתה תמיכה במיוחד בלילה שצריך לתקן את תקלות היום...הסאגה הזאת נגמרה בשטח האחרון ב "קומי" שטח של חיטה בהשקייה כשאני שוקע עד ציריות הקומביין בבוץ, בחוסר זהירות קיצוני...זה היה פשוט מעליב להגיע למוסך ברגל ולבקש חילוץ..נדמה לי שמרוב בושה אפילו בכיתי.. קיבלתי שחרור...לבריכה!!!! בערב מרכז משק הודיע לי כי אני בחופש עד יום א בבקר ויוצא עם הקומביין לנגב!

"הירידה" לנגב היא מושג מכונן אצל כל ילד קיבוצי בשנות הקמת המדינה, בין48 ל56. כבר בקיץ 48 נוצר צורך דחוף לאסוף את יבול השנה בכל המרחבים העצומים שננטשו עי התושבים הערבים בבריחתם, או גרושם, עי הצבא. ההסתננות חזרה, אם בנסיון להשיב הגלגל לאחור או אפילו רק כדי לקצור היבולים, היתה חלק בלתי נפרד מהמציאות בנגב. באזורנו, רמת סירין התחלקה בין משקי עמק הירדן. רמת יששכר, בין משקי גוש חרוד. אדמות זרעין לגבע כפר יחזקאל ומרחביה וכך הלאה. אבל בנגב מדובר על 60 משבצות של 8000 דונם לאחת שמחולקות לפי מפתח בין התנועות המיישבות. וזוכים גם ב "חכירה לדורות" בני המושבות, חוות בחלץ ועד חוות פיליפ שהנו מזכיר ארגון מושבי הנגב החדשים שמארגן לעצמו חווה...!

משקי הצפון מתארגנים כל אחד על משבצת בנגב עד תיכון ההתישבות החדשה. גבע לדוגמה, יורדת לאזור אורים למשבצת שבדיעבד לא נותנת כל תפוקה ואחר כך עולה קצת צפונה, מערבית ל "משמר הנגב" בתוך נחל גרר. הנחל הזה נתיב הברחה בין דרום הר חברון לסג'עיה שברצועה... אוטוסטרדת מבריחים... מסתננים פלחים וכל מה שתציע נע ונד במרחבי הנגב..סכנת נפשות ובתוכה הגיבורים שלנו יושבים בודדים במרכז אלומת האור של הטרקטור וחורשים.. פנס קדימה, פנס אחורה ופחד מוות! זה נגמר בשלום חוץ ממיקרה אחד ב55.

לנו הילדים, העונה שיורדים לנגב היא שואה: מילא לוקחים ההורים לחודש חודשיים, אבל לוקחים הטרקטורים!!!! ה6 D על המשאית דודג, תפקידו עם הבולדוזר לחצוב בור תבואה בגדת נחל גרר. בהמשך, רתום למחרשת צלחות יחרוש כ60 דונם למשמרת. ה4 D בנגלה נוספת של הדודג - למטרות חריש, דיסוק וכו'. 2 טרקטור פרמל אחד אליס, אחד אוליבר, אחד פרגוסון קטן יורדים עם עגלות שעליהן המחרשות או גוררים מכבש חבילות מדשנת מזרעה או ציוד אחר. וגולת הכותרת - שני ה"מיסי הריס," גם הם בנסיעה על הגלגלים. ללוות אותם במבטי קינאה כ"שיורדים" ולהמתין להם בכליון עיניים, באור אחרון אל תוך החושך ביום שחוזרים..עם קצת מזל לצאת לחילוץ בואדי ערה בלילה עם אבטחה של משמר הגבול....אוהו!!

אז סוף סוף אני יורד לנגב (זה בערך כמו להשתתף עם גברוש בעבודה בדרך בורמה...).ההבדל הוא שהמייסי של שנות ה50 רוחבו כ3 מטר וה105 שלי רוחבו 4 וחצי מטר על אותם כבישים. אישור ממשטרת עפולה ומכונית מלווה עם אורות ואנחנו יוצאים לדרך... אז איך עוברים את הדר רמתיים? פשוט משכיבים תמרורים...בזהירות כמובן! כך גם בפתח תיקווה ,חמור מכולם לחצות את הדוסיטרי לאורך לוד ... בקיצור סימנתי לי כ13 תמרורים מכוסחים בדרך דרומה..! 11 שעות והגענו לקיבוץ שער הנגב.

למחרת בבקר אני אמור לנוע לכיוון צפון מזרח לשטחים של רוחמה בחוות גולדברג, היא חוות השקמים של היום. קולט אותי צפונה משדרות מרכז משק של רוחמה נותן כיוון כללי ,שאסע עד שאראה את הקומבין של נחמיה (גון דיר95) ואצטרף אליו באותה חלקה...חוץ מזה יש אתראה ממשמר הגבול על פלוגה או מחלקה של ארגון השחרור הפלשתיני שברחה הלילה מעזה לכיוון הר חברון וירדן בהמשך...להזהר ממוקשים שאולי השאירו אחריהם...!

בומבה אדירה! פיצוץ בגלגל ראשי ימין...אני מתישב על הסולם. לא יורד כי זה לא משהו טבעי,כנראה. תוך דקות הגיע גי'פ של מגב: זה היה מוקש נעל סיני אותו פיזרו על ציר תנועתם המחבלים בלילה...

ה105 שעומד במוזיאון, נולד ב65 בקיבוץ טירת צבי. ב68 אותם מחבלי נחל שיקמה, ניהלו מלחמת התשה מול צהל וישובי בקעת הירדן, יום קרב וגרעין הנחל בטירת צבי מתרכז ליד גדר המערכת במזרח הקיבוץ על מנת להשקיף על אש צהל והאש הנגדית... פניהם למזרח ומשמאלם עומד הקומביין כשישבנו לכיוון מזרח. משום מקום וללא התראה הם שומעים צרחת קטיושה 120 ממ שנחתה 25 מטר מעבר לקומביין .הקומביין נפגע אנושות ,איש מהנחלאים לא נשרט (למרות ששניים מגמגמים עד היום).

לאחר כבוד הובל הקומביין למוסך ונכנס לשיפוצים יסודיים. יונה קיבל החלטה יחד עם הפלחים להתקין עליו קבינה. כשגילו הגיזבר והמזכיר מהלך מהפכני זה, הסגירו הדבר לאסיפת הקיבוץ אשר געשה ורעשה, איך יעזו הפלחים להתקין לעצמם קבינה ומזגן שעה שלהניה ושרקה במחסן הבגדים אין? נו,את הנעשה אין להשיב..והוחלט שאף על פי שיש קבינה ויש מזגן, רדיו לא יותקן ,היה לא תהיה.

ברבות השנים קנה קבלן ממושב בלפוריה את הקומביין(קוריס ושותפו שוורץ) . הייתי בטוח שהוא יימסר למוזיאון עם ברכת הדרך מלווה בשלט שנתרם עי הנ"ל. לא,מסתבר שגם הם רצו כסף...בתחילה רביעיה וכשהגעתי התנצל קוריס בשם שותפו וביקש שישיה..כך חולפת לה תהילת עולם! תמהתני, האם אלה ראויים שנציב להם יד וזיכרון? חכו ותשמעו על תרומות אמיתיות של רבים וטובים ,בסיפורים הבאים!