שדה בוקר 3
בשדה בוקר היו חיים מחוץ לעבודה.
גרנו בשרשרת צריפים קטנים, שניים מהם שופצו לאחרונה באתר "הצריף של בן גוריון".
המקלחת הציבורית היתה בצידו השני של הקיבוץ. חוץ מאיתנו, בני הגרעין, היו מספר משתמשים נוספים במקלחת הציבורית- גרעין הצופים המקביל לנו, וגם כמה רווקים שלא הסתייע בידם להתארגן בדירות קבע . מאלה ייזכר לטוב פיפינו, שהיה איש שלחין ובעיקר הילך על שלש רגליים..
מקררים- יוק. יושבים היינו בחוץ, ממלאים קופסה גדולה וריקה של נס-קפה בחלב שהבאנו ממקרר המטבח ומים קרים ממכונת הסודה שבחדר האוכל, זו ששלום הצליח לתחזק באורח פלאי, מוסיפים שתי כפיות נס עלית, מנערים עד שמקציף... מוזגים ושותים, ובלכתנו משאירים מאחורינו שובל גזים.
חדר אוכל היה צריף ארוך וצר שבקצהו המטבח. היה לו ריח אופייני של חמיצות חלב מעורב בריחות טיגון. השולחנות מרובעים, ל- 8 איש כל אחד .
על כל זה פיקדה שורה (ב- ש'), שצחוקה היה מתגלגל על כל המטבח וחדר אוכל. משגעת היתה, אך תפוסה ע"י חבר-חייל-קצין .
מי שלקח על עצמו תורנות ערב למשך שבוע שלם, קיבל תדריך קצר, שהרי אנו באים מקיבוץ, הנחייה לתפעול המחבת הגדולה ליצור חביתות וביציות-עין לכל באי חדר-האוכל, וגם תדריך מיוחד לעשיית "קוצ'ו מוצ'ו" לפולה, שהייתה מגיעה קבוע לארוחת הערב.
בן-גוריון לא בא אף פעם. פולה היתה לוקחת המעדן אליו הביתה .
בשבוע התורנות הראשון שלי, כבר ביום א', זיהתה פולה כי חדש אני ושאלה: מהיכן אתה?
מגבע, עניתי. למחרת, זיהתה במפתיע כי חדש אני ושאלה: מהיכן אתה ? מגבע עניתי...
השאלה חזרה ביום ג' וגם ביום ד'. ביום ה' שוב שוחחנו כהרגלנו, ואז נעצרה פולה, חזרה אלי ושאלה: מה זה, כולם כאן מגבע?
בינינו סיכמנו דעתנו על הוד סניליותה, ולא ידענו על הצפוי לה בימים הקרובים.
בלילה חורפי הוזעקו אורה וד"ר אריה לפולה. אריה זיהה את מצבה הקריטי והזניק את עוזי עם האמבולנס.
כל זה קרה
בארוחת בוקר תפס אותי ד"ר אריה: מתי בדקת את האמבולנס פעם אחרונה? ביום א' האחרון, עניתי, ממש כמו כל יום א' אחר...
- ומה אתה בודק?
- שמן,דלק, מים, התנעה,טעינה, אורות, התנגדות בלמים, דקה מנוע, וכבוי, אני אומר לו, ממש כמו שגיורא הוריש לי את התפקיד...
- שמתי לה מסכה ובלון החמצן היה ריק! אומר ד"ר אריה.
נו, אז גם גורלה של פולה על צווארי מיני-אז...
יהושע ניגש והציע, שכדי לכפר על עוונותיי אעלה על ה-D4 , ארתום את האנגלדוזר (הסכין הקדמית), ואחתור למדרשה, שם הזקן החליט לקבור אותה, ויש להכין את חלקת הקבר.
עשיתי מיד כדברו.
היה זה יום גשום מאד ברמת הנגב,
דבר לא יכול היה לעצור אותי. היה לי תפקיד היסטורי למלא! הגעתי בצהריים למדרשה רטוב כולי.
יהושע ביקש ליצור שפך אדמה בין מיבנה הספרייה לתהום מול הנחל, ואני התחלתי לחפור במצוק וליצור את המשטח. העבודה התקדמה בעצלתיים, פס אחר פס. החושך הגיע ועמו ניסן בואליאנט, כשבן גוריון לצידו.
באלומת אורות המכונית ראיתי אותם, הזקן ברעמתו הלבנה, שחוח מעט ,עטוף במעיל אפור חם עם פרווה חומה ויהושע, תמיד במעיל רוח אמריקאי ממלה"ע השנייה, עומדים-נשענים אחד על השני תחת המטרייה שהחזיק יהושע, מתבוננים במשך שעה ארוכה על ה-D4 החוצב בסלע.
בשעה 20:00 הגעתי כנראה לגודל משטח נכון. יהושע סימן לי לעצור, והוא ובן-גוריון נכנסו למכונית השרד המשוריינת, חזרה לצריף.
גם אני שמתי פעמיי הביתה.
הגעתי בשלום ואף רכשתי לי עוד ידיד, יהושע כהן.
למחרת התקיימה הלוויה ברוב פאר והדר. גולדה נחתה ב"פרלון" המלכותי, שהיה מצויד בכיסאות הדורים לכל אורכו, יחד עם עוד 30 מיוחסים. זכור לי ג'ינג'י אחד שהסתובב שם עם סיגריה ומשקפי טייסים "רייבאנד", שגרירנו המיועד לוושינגטון, יצחק היקר...
החיבור בין יהושע ובן-גוריון (יהושע קרא לו בנגוריון, במלעיל) היה תמיד לפלא בעיניי. כל פעם שניג'סתי ליהושע שיספר, מהיכן הקשר הזה הגיע, היה מתחמק בצניעות. ממש כשם שסרב לומר מילה על חיסול ברנדוט.
ברור היה שבן גוריון בחר בו כי היה משכמו ומעלה, אחד מקובעי העובדות החשובים ביותר בתקופת טרום-המדינה, הבכיר היחיד שנותר בלח"י בתקופת דיכויים ע"י השלטון הבריטי מצד אחד ואנשי
בן-גוריון מצד שני.
הערצתי את יהושע בשל ההיסטוריה שלו ויכולתו לקבל עליו את מרות המדינה, על אף שבהחלט לא הייתה לטעמו, בלשון המעטה. ועוד להפוך לנושא כליו של בן-גוריון?
שוחחנו על כך לא פעם, ובתמורה לשיחות האלה נהגתי לבצע כל שביקש , תמיד ומיד.
בד"כ בקשותיו נגעו לעניין שיפור מכונת האריזה החדשה (roda) לפירות שבדיוק הגיעה לקיבוץ.
תפקידו המסורתי של יהושע היה קבלת מכונת האריזה ועריכת הרישומים הלוגיסטיים.
בהשראתו בניתי מיתקן להפיכת עגלות אל המשפך בדרך למסוע המזין, ושני מתקני עזר בשפיכת ארגזים ישירות למכונה משני צידיה. הייתי מצטרף אליו למשמרת שנייה בעונה, אחרי העבודה במוסך, והשיחות קלחו... כנראה, השייכות המפא"יניקית השרופה שלי והנאמנות של סבתא לבנגוריון (במלעיל) עניינו אותו.
כן, ככה זה התחיל. ימים ארוכים מאד של צוותי המטע, אנשי האחזקה ואני מהמוסך בתוכם,
מחנות העבודה העירוניים מהצופים, ובני הגרעין שלנו, שנותנים יד בניהול כל המהומה הזאת ...
תוך כדי, היו שיאנים שהחליפו 6 או 7 בנות, אחת מכל מחנה עבודה שעבר במקום..
אני הסתפקתי בעבודה קשה במשך היום במוסך, ומשמרת שנייה אל תוך הלילה בבית האריזה, כשכל המנועים שם כבר רותחים והגנות המנועים בלוח הראשי קופצות אחת אחרי השנייה.
עידו החשמלאי מאיילת השחר היה אובד עצות, שכן הוא לא היה בדיוק חשמלאי.
שמוליק חדש הביא את מיטב המסורת הכנרתית לפתרון הבעיה: לוח דיקט
בחצות עוד נותר לי להעמיס בעגלת יד את משטחי הבררה על הצ'פטיין ולהרביץ סיבוב לשוק הסיטונאי בדימונה. את המחירים היה סוגר בכרך בטלפון עם שלשה סוחרים איתם היה לנו קשר.
וכך גם למדתי לנהוג על משאית..
ההורמונים השתוללו בתקופה הזאת. במכתבים הייתי נאמן לרבקה'לה, שבסוף האביב עדיין לא הגיעה, והיו גם קטעים אחרים.
שכני ובן זוגי לצריף היה אהר'לה מרמת יוחנן. בלונדי קטן וחמוד שבילה את הלילות כרסס של המטעים, כך שלרוב הייתי לבד בצריף, מה שאפשר לי להזמין בחורות ואפילו עשיתי זאת פעם אחת. רחלי היתה קטנה יחסית אבל חטובה להפליא. אחרי שדילגנו פעם מעל גדר הברכה והתמזמזנו קצת על הדשא, היא סיפרה לי שהיה לה ניסיון קצר עם מתנדב במעין צבי, אבל לא באמת נהנתה..
לא הצלחתי אפילו לשחרר לה את החזיה, המנגנון הזה לא בדיוק היה נהיר לי, למכונאי המדופלם. ערב אחד עשיתי מעשה והזמנתי את רחלי אלי לצריף. קשקשנו, וקשקשנו עוד קצת כשאנחנו רובצים על המיטה של אהר'לה. בשלב מסוים היא אמרה לילה טוב והשאירה אותי לאנחות... נרדמתי . כשהתעוררתי, אהר'לה כבר ישן במיטתו. בארוחת בוקר בחדר-אוכל סיפר לי שקרה לו משהו מדהים הלילה... ה- 35 ניזוק? שאלתי אותו בדאגה. לא ולא, הוא מספר, דווקא סיימתי לרסס ב- 00:30, חזרתי מהמטע, התקלחתי ונפלתי על המיטה. נרדמתי כמו שק כשפתאום טלטלה את כתפי בחורה ואמרה לי לבוא איתה. הלום שינה, בתחתונים, יצאתי וראיתי את רחלי חומקת אל הצריף בו היא גרה ומשאירה הדלת פתוחה... נכנסתי בחושך... היתה שם מבוכה גדולה וחזרתי ...
סיכמתי את הנושא עם רחלי ברוח טובה. יצאתי אידיוט, רק בגלל שארחתי אותה על המיטה של אהר'לה... לרומן הזה לא היה המשך כי רבקה'לה הגיעה לשדה בוקר והיינו לזוג.
את אהר'לה איבדנו במלחמת יום כיפור.
בפסח עברנו לבתי ילדים חדשים, שנבנו לשכבת הנעורים שעדיין לא היתה בשדה בוקר. אמריקה ורסנו. בגבע לא היה לי דיור ברמה שכזאת אף פעם- שירותים ומקלחת צמודה לכל שני חדרים, מטבחון ועוד. שגרת הימים, ימי העונה המתמשכת העסיקה אותנו, וכמובן גם את הבנות, שבבקר קטפו ואחה"צ, יחד עם אביבה של עוזי, בישלו ריבות אפרסקים בתהליך חצי תעשייתי, בסככה על יד חדר האוכל, על גבי פרימוסים, בסירי ענק. מי שלא אכל ריבה של אביבה מאפרסקי "אלברטה" מבוצעים ל- 6 פלחים כל אחד- לא אכל מרקחת אמיתית מימיו!
מיום ליום הפכנו לחלק אינטגרלי מהמקום. אפילו הסכמתי לשיר במקהלה של פסח בהשפעתו של חיימון, אבל ברחתי אחרי החזרה הראשונה. היחסים עם רבקה'לה נהפכו לאהבה ממש, לא ענקית כמו האהבה הראשונה לנירה'לה, ולא כל כך עמוקה וטרגית כמו לציונה, שסירבה לחזור אלי קרוב לשנה לפני כן. היה בזה משהו יותר בוגר ויפיפה . קראתי לה "איקי". היא היתה ביישנית גדולה.
היינו ישנים ביחד בלילות, חצי ערומים, כשאני מכבד בקלות את המגבלות ששמה עלי .
לא הצקתי לה. ספרתי לרענן, שגייס את גלעד לערוך לי שיחת מוטיבציה כולל הנחיות מעשיות לגבי שבירת הסטטוס קוו במהלך מבריק בשתיים בלילה, לאחר שאעיר אותה במיוחד לשם כך,
אני הבתול. נדמה לי שזו היתה שיחת היום בחבורה שלנו, אבל לי זה דווקא החמיא ולפי הרמיזות של בתיה, הפך אותי למקובל על הבנות.
במשך הזמן הרומן הזה התקרר קצת, אולי בגלל שלא הוביל לשום מקום ואולי בגלל המון עבודה שהציפה אותנו. נגמרה עונת הקטיף, ועכשיו עסקנו בשיקום הציוד ופתרון בעיות תחזוקה שמאליהן נידחות ל"אחרי העונה", כמו שטרטקוב היה אומר בגבע, למי שהעלה בעיה בלתי פתירה בעליל..
אחיק טוען שעד היום אף אחד בגבע לא יודע מתי זה אחרי העונה, אולם בשדה בוקר זה היה ברור מאד.
אחרי העונה, רפי מציף את הלימנים בהשקיית קייץ ומוישה וברוך, שני קבלני ציוד כבד עםD6 וסקריפר, מגיעים להחליק ולפלס את ברכות הלימנים..לימנים זה שם של שיטת חקלאות נבטית,
מפלסים,ומשקים בהצפה בשכבת מיים מיזערית..
כבר ביום השני הגיע מוישה ברגל מהמטע. שוד ושבר. עף לו זחל בסיבוב ואין לו יותר אפשרות מתיחה (,קצה מהלך בורג מתיחת זחל). אדמת הלס של רמת הנגב שחקה את הזחלים ואפשרות התיקון היחידה היא, לפרק את גלגלי התמך, הרוליקים, ולמלא אותם בריתוך וחריטה. זהו תהליך ארוך שיחייב שליחתם לצפון וכולי... בכרך היה מודאג, שכן דחיית העבודה בשבועיים תדפוק לו את ההשקיה של סוף העונה, בנוסף לכך שהקבלנים איחרו להגיע.
מוישה, שאלתי, כמה עולה למלא בריתוך 6 רוליקים? כשלשת אלפים לירות, ענה.
הבטחתי לרפי שעם מעט עבודת הכנה אוכל לבצע לו את המילוי במסגרייה.
אלא שבדיוק לרפי אין דיבור עם שלום מרכז הענף והכעס גדול, ובדיוק אשריקו ואבנר עזבו המשק עם המשפחות...
שוב שלחו את הילד, אותי, לחזית המו"מ.
שלום נירתם לאתגר מיד ועזר לי לבנות כננת לרתימת הרוליקים, אחד-אחד, עם מנואלה וגיר הפחתה, כך שאפשר יהיה לסובב ביד אחת ולרתך בשנייה, וע"י כך להשיג תפר אין סופי ומדויק, כאשר תפר חודר ונאחז בתפר, והמילוי אחיד לחלוטין. קל לחרוט את הרוליק בהמשך, כאשר הריתוך נעשה במקצועיות.
היתה לנו שם "הוברט", רתכת שהכרתי נהדר מהבית, עם שליטה נפלאה תוך כדי ריתוך על עצמת המתח בתחום הזרם שניבחר מראש. סבא לימד אותי איך ממלאים רוליקים עוד לפני שנים ולא התביישתי להנחות את שלום ביצירת המיתקן ובבחירת האלקטרודה המתאימה, Z4, כולל הפיכת כיוון הקטבים כדי להתגבר על ההצתה הקשה שלה.
את המיתקן הכנו תוך שעות בודדות.
הרוליקים שהגיעו מהשטח, מורקו ונוקו עי מוישה וברוך. רתמתי את הראשון, הורדתי מסיכה ויאללה... הריתוך הצליח מעל המשוער. שלום התרחק מחייך, חזר, שם מסיכה, הסתכל והתרחק שוב...
סיבוב איטי במנואלה, התפר מתקדם פס ליד פס, אלקטרודה אחרי אלקטרודה ומתקבל משטח מלוי אחיד ויפיפה...
קניתי סוף-סוף גם את שלום.
מוישה היה המום והודיע שהוא מוותר על החריטה, משום שבאחידות מלוי שכזה אין צורך לחרוט. עבדתי עד למחרת בבוקר רצוף. ה-D6 חזר לעבודה תוך שבכרך גורע מהחשבון של מוישה 3000 לירות בגין המבצע...
הם לא התביישו להציע לי מהצד קצת פהצ'ה-מצ'ה, אבל זה לא בדיוק היה מקובל אז בתנועה הקיבוצית... הרעיון של להרוויח משהו בעבודות חוץ קסם לבכרך.
שותפי לעבודה במוסך, לייבו, מכונאי תיאורטי מצוין בוגר בוסמת בחיפה, מהגרעין העירוני המקביל, כבר התחיל לתפוס ביטחון. רק שלא היה עומד בקצב בלילות, עד כדי כך שהיה נירדם בעמידה ונופל.
לייבו היה בעל ידע ויכולת לתפקד לבד. הצעתי לרפי שאצא ואצטרף לצוותים הפרסים שריתכו אז את צינור הנפט במעלה זיק בואכה שדה בוקר והמשיכו צפונה. הוא הסכים . יצאתי אליהם והתאמנתי בריתוך הצינור. שני רתכים עבדו על כל תפר, בעזרת 4 רתכות נישאות על קטרפילרD8 משני צידיו, עם מנועים עצמאיים ומנוף צידי להנחת הצינור. ככה התקדמו מאילת לאשקלון בקטעים של 6 או
העבודה הלכה יפה, אבל החיבור המסחרי לא הסתייע והחמצתי הזדמנות להתקרב לשאח.
אגב, הקו הזה כיכב שוב בחיי ב- 1971, כאשר נורתה בזוקה על המיכלית ששירתה אותו בין פרס לאילת.
הירי בוצע על יד "בב אל מנדב". הכנתי אז עבודת מבחן להובלת זוג סקיהוק, להפצצה במרחק
התקרב כבר הסתיו, אני כבר אחרי המבדקים של קורס טיס, מנהל שיגרת עבודה של זמנים אחרונים בשדה בוקר..שגרת עבודה ביום ושגרת ערב עם רבקה'לה, בה לא מתקדמים לשום מקום.
במקרה קפצתי למדרשה, לבית ספר שדה, לראות מה שלום צפירה ששירתה שם.
היא שאלה ואני סיפרתי על הרומן והאהבה החדשה. צפירה לא אמרה הרבה אבל אחרי כמה ימים, בערב של סוף הקיץ, אנחנו על מגרש הכדורסל, ומהצללים ואל תוך התאורה של המגרש עולות שתי דמויות במדי ב' צהליים, כמנהג הבנות אז. צפירה ועל ידה ציונה!
במכה אחת לא היה חשוב יותר שום דבר. היא באה להציע לי שנחזור וגם היתה מספיק אמיצה לומר זאת ישירות. אני הייתי מופתע לחלוטין ומספיק חכם להסכים מיד. המשמעויות וההשלכות התבהרו בהמשך והיו בהחלט בין הזויות למדהימות... אבל ההחלטה היתה נחושה ולעולם.
שם, בערב סתווי על מגרש כדורסל פתוח, בתאורה מעומעמת, באמצע סוף העולם וימינה, ידעתי שזו הבחירה שלי לחיים.
40 שנה אחרי, אני ואימא ציונה מתגנבים בבוקר יום שישי נאה לשדה בוקר, אחרי ליל החתונה של מיכלי ואסף מעל המצוק, במדרשה ליד חלקת הקבר של פולה ובנגוריון (במלעיל).
החלקה כבר אינה אותה חלקה שהכשרתי... את בנגוריון קברו ליד פולה ומעל שניהם, לגובה של לפחות
דודו פגש אותנו בתחנת הדלק והלשין מיד לברנז'ה הותיקה, שקיבלה את פנינו בשמחה גדולה.
הניתוק שגזרתי על עצמי מהמקום הסתיים באחת. בבית האריזה הזמן עמד מלכת, הוא נשאר במצב שהשארנו אותו ב- 68 . ה- 65 עומד, ממש כשהיה, בתוך בית האריזה מחובר למחפרון אחורי. הבור שחפרנו לאפשר גישת משאית לרמפה, חפור על תילו. על הקיר נשענת אותה פלטת דיקט שהצילה המצב כשהמנועים רתחו. "רחוב המלאכה" ממש כשהיה, רק ממשיך ונושא מפעל תעשיה בקצהו. המוסך הישן שלם ונטוש . דלתות המתכת סגורות ונעולות, אולי אפילו במנעול שלי. בור השרות מכוסה בשכבת קרשים מדויקים, המשמשים לסגירתו מטעמי בטיחות, הקרשים שאני ניסרתי. ואם תסירו אותם ותרדו אליו בטוח שתימצאו בגומחה הימנית על הקיר את פטיש השני קילו ששכחתי שם.
עם רבקה'לה לא שוחחתי על סוף הרומן אף פעם. פגשתי אותה שלוש פעמים מאז, ואני זוכר במדויק כל אחת מהן. נשארו כמה דברים פתוחים שאולי נצליח לסגור פעם.
