שנת שרות שלישית, מוקדמת

הכל התחיל במשמרת שגרתית של חריש על ה- 3020 מס' 2.

השתמשנו במחרשת 3 צלחות מתהפכת, תלויה על זרועותיו האחוריות של הטרקטור במתלה "חיבור מהיר". המחרשה שקלה כ- 2 טון ומסוגלת היתה להעמיק בחריש עד 16 אינץ'.

השטח אותו חרשנו אז היה אבו-כרם, מאותן מובלעות היסטוריות שחנקין לא קנה ב- 1920. השטח עבר לידינו ב- 48', עם גרוש הכפר קומי. אכן, תושבי קומי לא ברחו, שכן היתה הסכמה, עוד מימי שטורמן, לחיים משותפים בעמק. אלא שהימים , ימי מבצע "מטאטא" ועין חרוד יישרה קו עם צמרת הפלמ"ח, קרי- יגאל אלון, יוזם המבצע. כיתת הכוננות של גולני, מליציה מקומית בראשות המא"ז של עין חרוד, עם 6 אוטובוסים שהגיעו מעפולה, פשטה על הכפר בעזרת מגפון... והשאר היסטוריה.

300 הדונם ממזרח וצפון לנו צורפו למשבצת העיבוד של גבע.

כך מצאתי אני את עצמי במשמרת שנייה, מאותגר לחרוש עמוק יחסית כ- 50 דונם של עשב רודוס שסיים מחזור חייו. השטח היה מלא סלעים בינוניים בשכבה עליונה, בולדרים קטנים, קראנו להם. הטרקטור, מצויד במשקולות, כ- 300 ק"ג על כל גלגל + 300 ק"ג מים ועוד 400 ק"ג בחזית, הגיע עם המחרשה למשקל של 6.5 טון! כבד ודורש זהירות בתמרון.

נעתי כשגלגל אחד בתלם, ההגה מוסט מעט מצד השטח החרוש אל כיוון הצד הלא מעובד. מעת לעת, כשהמחרשה נתקלה במאמץ רגעי וחרקה מאחורי, מכת ברקס על גלגל אחד יישרה אותנו חזרה בתלם... 2200 סיבובי מנוע לדקה- סל"ד, שהם המומנט המקסימאלי של המנוע... חישבתי שאם הכל "ידפוק", אצליח לעמוד במשימה, 50 דונם עד השעה 20:00 .

דמות התקרבה בהליכה מהוססת ועמדה להמתין לי בתחילת התלם, על יד הדיר החדש.

הרמת מחרשה, סלקטור היפוך, הורדת סיבובים, ברקס ימני לסיבוב על המקום, הורדת מחרשה, קלאץ', מנוע למצב דומם, ידית הילוכים לפרקינג... האבק שוקע ודממה בתלם..

ככה מקבלים אורח במקומותינו.

שלום,אני ישראל ברלב, חטיבון מגבעת חיים איחוד - חייך האורח- באתי לגייס אותך לגרעין בנים בשדה בוקר.

מסכים,עניתי לו.

סטרטר, הילוך שני, מנוע מלא, וחזרתי לחריש.

המשימה בוצעה. 50 דונם נחרשו באותה משמרת, ואני כעת הייתי מחויב לעניין שדה בוקר.

את ישראל לא פגשתי יותר לעולם, אך זכור לי החיוך..אמרו עליו שהיה מקסים.

בפעולת כיבוש האי שדואן במפרץ ים-סוף היה החלל היחידי.

 

פוליטרוק תורן אישר, אסיפת הקיבוץ אישרה, נוהל ש.ש. הופעל בפעם השנייה בהיסטוריה לגבי שנת שרות מוקדמת. הגרעין התגבש. התכנית הייתה להגיע לשדה בוקר בסתיו, אך מי שרצה יכול היה לרדת לשם כבר בקיץ.

רק שהיה לי עוד עניין נורא חשוב לגמור בטרם צאת הקיץ ואתרחק דרומה..

איך אני מחזיר אליי את אימא ציונה!

נכון שיש לה חבר, אבל אותו אני לא סופר..

הבעיה שהיא לא עונה לי למכתבים, אני לא יודע מתי חופשותיה מהצבא.

שמעתי שהיא כעת בקורס מ"כפיות במחנה 80 .

טלפונים עוד לא המציאו..

נשארה לי דרך אחת- התקפה ישירה על מחנה 80 בליל שישי.

אורי זיו בדיוק עשה רישיון נהיגה- סבא יהושע מימן. לנו הקיבוץ אישר לעשות רישיון רק אחרי הצבא. אגב, לי ניתן אישור מוקדם ביום שקיבלתי "כנפיים". וולטר מעפולה התעקש על שעור אחד. הבוחן שיער שאין לי מושג בנהיגה על הכביש ובכל זאת אישר בחתימתו שעברתי. חכה, אספר לך פעם איך השגתי רישיון על סמיטריילר.

ובכן, יצאנו לדרך, מוקי ואני עם אורי מאחרי ההגה, למחנה 80, כי יש ליוסי עניין לא סגור עם ציונה.

הש"ג דווקא שיתף פעולה ושלח אותי לשער האחורי, זה שנימצא במעלה הדרך לפרדס חנה, שם שמרה אחת הבנות מהקורס של ציונה. תמורת הבטחתי שאשמור במקומה, הסכימה לגשת למאהל ולקרוא לה.

הנציגה חזרה אחרי כמה דקות ועברו עוד כמה דקות, כנצח, עד שהגיעה ציונה.

לא ראיתי אותה הרבה זמן ונשמתי נעתקה. היא לבשה את חלוק הלילה שהכרתי עוד מהתיכון,

שערה אסוף בקוקו, והריח שלה, שהכרתי כל כך... אף טיפה בושם, רק סבון נקה 7.

וואו...

לקח לי 3 עד 4 דקות להסביר ועוד דקה להבין שאבוד לי. הייתי שבור.

היה לי ברור שהיא עושה שגיאה פטאלית. מה עושים? לא יאומן, כתבתי עוד שיר...

במקרה ,אימא שלי שמרה עליו, לא ברור איך התגלגל לידיה.

השיר היווה ביקורת טוטלית על כל ההוויה שציונה בילתה בה, שלא אהבתי, ממש כמו שלא סבלתי את המחויבות הנגזרת מהחברותה של "הגבעטרון" שנים יותר מאוחר-

 

אשרי לא ישב בחדר לצים.

נאה הוא אומנם הצחוק-

אך מסוכן הוא הגן, בו בדיחות הן עצים.

שאיפה קדימה, משם רק צחוק וצחוק.

שימי עין בציפור עוברת יאורות ים, 

ממעופה ירדה לנוח בראשו של צוק,

רגע תנוח, אך לא שם מקומה קיים- 

ליבה, מהותה, קדימה יצוק.

ואת ציפורי היקרה עייפת לרגע, 

ונדמך כי עייפת לעולם. 

ירדת, לא על צוק, כי הצוק היה יגע.

בגלי הים בחרת מכולם.

הרימי ראשך ושאי כנפיים, 

אלוהים חננך בכושר לעוף.

הגלים יישארו סרוחים אפיים,

אך את תתמידי בחזון המעוף. 

תאר לך את עומק המשבר.

התחפשתי לשלמה ארצי, עוד לפני שהוא המציא את עצמו, וניסיתי להדביק את ציונה באמביציה לאופק רחוק- כמו שגלילה הייתה אומרת על סיפורי התנ"ך- "עד עצם היום הזה...".

אך כלום לא עזר.

 

לקחתי מזוודה אחת, עליתי על האוטובוס בצומת גבע, החלפתי במרכזית ת"א לאחר, ולעוד אחד בבאר שבע. משיכת כבל חדה עצרה את האוטובוס ב"חניון הרועה" מול הכניסה הדרומית של שדה בוקר..

גלות.

להמשך...