סופר "באבא"

הכל התחיל כשגיורא חלה ושכב לבד במיטה ברחוב ישעיהו. כמה עצוב לו...

אודי בצפון ולגיורא אין סבלנות אפילו לאימא ציונה.

כנס לסופרמרקט מעבר לרחוב, היא אומרת לו, לבטח מוכרים שם אקמול ללא מרשם.

סוף ינואר, בחוץ גשם.

גיורא בפיג'מה, נגרר בשארית כוחותיו אל הסופר מעבר לרחוב, קונה אקמול, חוזר לדירה הקרה ומשאיר מאחריו מבטים משתאים. פיג'מה ברחוב? בת"א מקבלים הכל בימינו. עיר ללא הפסקה וללא מגבלות כמעט, הוא אומר לי.

בוא ילד שלי, ואספר לך סיפור קטן על התל אביבים שכה אהבת.

היינו ילדים קשוחים למדי וגאים מאד על המעמד הגבוה יחסית אליו הגענו כשהצטרפנו לעבודה במשמרות בפלחה.

מידי יום, ב- 13:00, מיד עם הצלצול של גמר השיעור השישי, היינו פורצים החוצה מהכיתה ישר אל הג'יפ של הפלחה, מין וויליס מודל 1942 מעורר קינאה. בדרך כלל היה זה אורי אטקין שחיכה לנו בג'יפ.

אורי היה מתחיל את יום עבודתו ב- 04:00 בבוקר, אחרי קפה בחדר האוכל. בודק שמנים בכל הטרקטורים, מבצע החלפת שמן נדרשת ובודק חיזוק ברגים.

אקורד הסיום בכל יום היה להוציא את המשמרת השנייה לשטח. אם היה חבר מבוגר במשמרת, היה יוצא מחדר-האוכל לאחר ארוחת צהרים מסודרת, ומחליף את איש משמרת הבוקר על הטרקטור המונע, כך שהחבר שסיים עוד יספיק ל"שלפשטונדה" לפני שיקום ב- 16:00 לקחת את ילדיו מבתי-הילדים.

כתלמידים, ברור היה שנבצע את המשמרת השנייה. אבל איך עושים זאת בלי להפסיד לימודים?

חישב אורי- שמעתה ייקרא "אבטיח"- ומצא את הפיתרון הבא: הילדים יעבדו רק יומיים בשבוע,אבל משמרת מלאה, עבודה ששווה ל-  4 ימים של 4 שעות ותואמת את המכסה הנדרשת מעבודת-ילדים, שהטיל עלינו מתוקף הנסיבות הקשוחות ומיטב המסורת הרוסית.

וכך משמרת שהתחילה ב- 13:00, הסתיימה ב- 20:00. וכשהיית רואה את האורות של הג'יפ המגיע בערב להחלפה, אף פעם לא ידעת אם לבצע הדממה או שהנה מגיעה משמרת הלילה...

היו לנו אלפי דונם לחרוש, לדסקס ולהחליק ב"ארגז". סדר גודל של 100 ימי עבודה בשתיים עד שלוש משמרות. או. אז הסתבר ל"אבטיח" שהוא שכח פרט חשוב למדי. היכן במשמרת משתלבת ארוחת הצהרים שלנו?

התייעץ "אבטיח" עם עליזה במטבח, והחליטו, שכמו שהיא מכינה ללייבקה סנדביצ'ים ב- 02:00 בלילה, לקראת צאתו עם המשאית ב- 04:00, וזהו  מזון בשבילו לכל היום- וכך את ה"פצ'ה-מצ'ה" מבית שאן-חרוד יוכל לחסוך, וממש כמו שהיא משגרת את ארוחת הבקר בנושא כלים לחורשי המשמרת הראשונה, כך תכין גם ארוחת צהרים בשבילנו, הילדים. ניקח את הארוחה בג'יפ, ונאכל ליד הטרקטור, לאחר שהחלפנו משמרת. את הכלים נשאיר בארגז על אם הדרך, ובלילה, באיסוף הביתה, נחזור לאורך החלקה, נמצא את הארגז ונשיב אותו בשלום למטבח... וחוזר חלילה.

"אבטיח" התכוון לטוב. אך עליזה, אישה יעילה במיוחד, הייתה מכינה את ארוחת הצהרים שלנו כבר ב- 02:00 בלילה, ממש יחד עם הסנדביצ'ים של לייבקה, הגדול והאמיץ בין נהגינו הפורצים דרך לירושלים הנצורה.

אגב, ספרתי לך פעם איך היה לייבקה האחרון בשיירת נבי-דניאל, הצליח לחזור לגוש ולהתפנות בפייפר עם עוד פצוע בדקה ה- 90 רק בזכות שהיה פצפון?

מי שלא ראה את שלישיית הסירים בתוך מנשא האוכל המוצב בתוך הארגז ליד קנקן התה, כשהכול מטפטף ונוטף, שהרי "אבטיח" נוהג ואינו יכול לשמור על הסירים, לא ראה שימחת בית השואבה מימיו.

הייתי יושב לידו בג'יפ ושומר בשתי הידיים שהכלים לא יעופו והארוחה לא תהפוך לבליל טבול במרק..

אולם, הייתה זו יציאה מפוארת! לעיני כל הבנות היינו קופצים לג'יפ ויוצאים למשמרת בפלחה... מלכי העולם!

כשטיפה גדלנו, כבר בני 14, היה "אבטיח" ממתין במושב ליד הנהג. הייתי גולש למושב הנהג, מניע ונוסע.

משטרה? לא הייתה בסביבה.

וכך, מבית ספר המשותף בעין-חרוד ישר לגבעת קומי, למעלה, ומשם בכביש מולדת, עד פנייה שמאלה, בדרך עפר, לנעורה. לפני נעורה, בדרך הפטרולים של מג"ב פונים לכיוון סולם ויורדים- או ל"הרי החושך",

או ל"עבלק", או לבלוק 4 ב"זרעין" וממנו לבלוק 1 או 2... כך שהיו כאן כמה קילומטרים מכובדים להפגין נהיגת שטח... ספרו אותנו הבנות.

מגיעים, תדריך קצר ליד הטרקטור, מבוגר הבוקר קופץ עם "אבטיח" לג'יפ, ונעלמים ...

ואני נשאר לבד, נישען על הקרטקה- הפלדה שנושאת את הרוליקים והזחל, תמיד בצד של הצל, באפי עולה ריח השדה החרוש-טרי מעורב עם מעט דיזל, אבק וגריז.

המנוע נוהם חרש ב- 850 סלד, ואני פותח את המנשא של האוכל.. אין הפתעות.

בקומה תחתונה- מה שנישאר ממרק הסולת הסטנדרטי שעליזה גמרה להכין ב- 03:18. כמובן ש"אבטיח" שכח לשים כף בארגז. מזל שאפשר לשתות. קר כמו המרק מאתמול.

בקומה השנייה עוף מכובס. פינוק. שהרי החברים אוכלים היום קציצות פילה דג, במקרה הטוב. הפחמימה, שלידו  בקומה ב', הייתה סבירה לו היו בנמצא כף או מזלג..

בקומה העליונה  על מצע של נייר פרגמנט, שהיה בעצם עטיפה מיושרת של חבילת מרגרינה "בלו בנד" עם הדפסה בירוק, (היה מגוון ב"שמן" - מרגרינה כחולה ומרגרינה ירוקה! מישהו יודע מה ההבדל?),  מונחת לה חביתה "מקושקשת", מכווצת, צבועה בירוק מהנייר, שבטעות שכב עם ההדפסה למעלה, ולידה 2 פרוסות לחם משלשום, שכן הלחם הטרי מעפולה עדיין לא הגיע למטבח ב- 02:00 בלילה, כאשר הכינה עליזה את הארוחה.

אבל, היה טעים. גם הרעב שאחרי בית הספר, גם חלק מהאתגר..

את כד התה הייתי תולה על הגגון של הטרקטור, משחיל צינורית במרווח שבין המכסה, הדפוק ומקומט תמיד, לבין פתח הכד, ויונק תה במשך כל המשמרת. אגב, הטמפרטורה על הזחל, בין השרשראות, הייתה מטורפת. לנשום ממש אפשר היה רק אחרי השקיעה.

ב- 1964, אני כבר בן 15, הגיע הג'ונדיר שידע להתיר מחרשה בשנייה ולהגיע הביתה ב- 25 דקות מכל שטח,

ובכך הסתיימה לה סאגת האוכל בשדה. חזרנו הביתה, אכלנו בחדר האוכל, לקחנו את הטרקטור שחזר ממשמרת בוקר, ויצאנו לשדה. הייתי מתפלל שלא יגיע הג'יפ להחליף משמרת לילה, כי אז, בדיוק ב- 20:00, יכולתי להתיר את המחרשה, לחזור בדהרה לאור ששת פנסי-העל שלו, להחנות ליד החדר בצריף ה"רכבת", לתפוס סיבוב במקלחת הציבורית ולדהור לאימא ציונה בתל-יוסף... כל הרומן שלנו התנהל על הכנף. נטישת הטרקטור הייתה יכולה להוביל ל"סחיבתו" ע"י המקומיים, מה שלחלוטין לא התקבל על הדעת. אימא שלך כבר ידעה, לפי צליל המנוע כמובן, מתי אני המגיע, ומתי זה גדעון שמגיע לשרה'לה.

אגב מה שכבר הרשתה לי לא היה בעיה לממש על כנף של 3020...בערך כלום.

"אבטיח" שמר לנו חסד נעורים. כזה הוא היה. ישר, נאמן ותמיד נכון לעזור. שלא תיטעה בו.

הוא היה מג"ד כבר במלחמת השחרור, אך בחר להיות גיבור אפור מין השורה שתמיד תומך במתקשים ובחלשים תוך שהוא נע מאחור במסע הובלת הציבור, מקושר תמיד למנהיג מקדימה, לויאלי ואוהד.

איש יקר, במיוחד בימים ההם, כשבידיו המפתחות למנעולי כל הטרקטורים.

ואיך ננוע ברחבי העמק ומפתחות אין בידינו? דאג "אבטיח" לשכפל עבורנו את כל הצרור!

יש רישיון, אין רישיון, זה באמת לא כל כך חשוב. אם אתה כשיר למשמרת לילה, טבעי שיסמוך עליך שתדע לקחת, לשמור ולהחזיר הטרקטור רגע לפני שיוצא למשמרת בוקר. היינו נפגשים ב- 03:55.

"אבטיח" היה מחייך ושותק, ואני לא הכזבתי אותו מעולם!

ל"אבטיח" היה אליי יחס מיוחד, אולי כי היו לו רק בנות ואני מלאתי לו איזה חוסר.

היה קורא לי "בוסס", שנגזר כנראה מ"בוסק'לה", שנגזר מ"יוסק'לה"...

 

ערב אחד, ה- 3020 רתום למחרשה כבדה, טרקטור אחר במוסך והשלישי רתום למכבש חבילות עם מזחלת

סידור חבילות. אני מסתובב סביב סככת הטרקטורים ולא מוצא איך לצאת.

גרוטאות שונות חונות שם, ויש גם שניים שאיש לא יעז לגעת בהם. אחד שייך למספוא, כלומר לאיצ'ו רצין, שאינו טולרנטי במ"מ לגבי 3020 מס' 4. לא נוגעים בו ...כבוד.

השני, ה- 2010 של המדגה, שמור ותותח על, אבל איש לא יכול לצפות את תגובתו של שאול ברזק, מרכז הענף האגדי, קפדן ומאד מאד חזק...

"אבטיח" שיחרר לי את הטרקטור של המדגה ורמז שיחליף מילה עם ברזק, רק שאחזור במועד.

אגב,כשאתה מגיע ל- 2010 עם שחר של יום חדש , אין כל ביטחון שיניע, בגלל הקור. מתח אמיתי.

אך מאז שהתחלתי לקחת את ה- 2010, שאול נהיה נינוח, שכן היה מגיע אל הטרקטור החמים שזה עתה הדמים מנוע בחזרו מתל יוסף... איזה פלא. בתל יוסף הייתי מתגלגל חצי ירידה למטה לפני עזיבת הקלאץ', כי זה היה הסיכוי היחיד להניע. אימא הייתה ממתינה לשמוע את ההתנעה, ואז ידעה שאני דוהר חזרה.

כך ניכנס עוד מבוגר לחיי, ברזק.

התחלתי ללמוד אותו וגיליתי כמה דברים מעניינים. סבא מרדכי מאד העריך אותו בשל חריצותו כי רבה.

היו להם מספר מיזמים משותפים בבריכות הדגים.

למשל, בניית סירות המשוטים של הבריכות. עם הסירה ניתן היה לשייט ללב הבריכה- היו לנו למעלה מ-  15 בריכות כולל השטח בחפציבה, ושם לפזר את האוכל.  האוכל היה בדרך כלל זבל עופות שנערם בבית האריזה לאשכוליות לשעבר. סבא הביא ארגזים של משאיות בריטיות ישנות, חתך את פחי הפלדה ויחד עם ברזק בנה מהם את הסירות. הפלדה הייתה מצוינת ופשוט לא החלידה.

אחר כך הגיעו הרכבת משאבת מים על מנוע פרקינס, התאמת מיכלי הובלת דגים לגרירה עי "הקומנדקר",

וגולת הכותרת- בגלל שהייתי שותף, יצירת מיכל של 1.5 קוב מים עם בלוני חמצן וצנרת חלוקה, מותקן על ציר של "קומנדקר" (90X16, עם 6 אומים) לגרירה עי הקומנדקר של הדגים- אותו גלגל ספיר(רזרבי?), לצורך

דייג ואיסוף דגיגי בורים בשפכי נחלי ישראל בלילות הסערה שבין סוף דצמבר לאמצע ינואר, או אז מגיעות להקות של דגיגי הבורים, אותם תופסים ברשתות או ב"כפיות", תוך ריצה על קו המים, ליד השפך.

לצורך העניין שאול ברזק למד לרתך, סבא בנה את היצול המפורסם עם בורג דו-כיווני קבוע , תוך שהוא מסתגר בחדר המחרטה ואיש אינו רשאי להיכנס, שמא יטעה... ואני, הילד, קיבלתי את משימת יצור הפתח האחורי.

פישלתי בגדול!!! לא תפסתי בנקודות את מלוא אורך התפר והמוצר התעקם והתעוות תוך כדי הריתוך הרציף. שאול וסבא היו שניהם מאד סלחניים ומבינים. אני לא ידעתי היכן לקבור את עצמי, אך הם עזרו לי להיחלץ,  ובלילה בא גמד קטן וגו'...

על כל פנים, נקשרו ביני לבין שאול יחסים של הבנה שבשתיקה, שהטרקטור של המדגה עומד לרשותי במסעות- ציונה.

עוד פרט שכחתי לספר לך. לעליזה היה תפקיד נוסף, חשוב וגדול- לפנק את אנשי המדגה כשאלה חוזרים מורעבים ממשלוח דגים בבוקר, חיסול בריכה או דילול רציני. להיכנס בשחר יום חורף לבריכת דגים- זה לא בדיוק פשוט... אפילו לנשום קשה, שלא לדבר על גרירת רשת תוך הקפת הבריכה, ובשקט.

עליזה הייתה בעד אנשי המדגה מתוקף היותה גיסה של שאול, וכל הטוב שהייתה מוציאה לשולחנם היה קיים רק באגדות- לחמניות טריות מעפולה, חביתת 8 ביצים לכל אחד ישר מהמחבת, חלבה... גיורא,יש לך מושג מה זה חלבה לארוחת בוקר?

זכור את ה"מקושקשת" מאתמול לארוחת הצהריים של הפלחים, והשווה אותה לארוחת השחיתות של הדייגים  בשעה 09:30 בבוקר. מי שלא חווה זאת, לא חווה קינאה מימיו.

בקיצור ,שאלתי בעדינות אם אוכל להצטרף לצוות המדגה.

מה כבר יכול להיות, חשבתי. עוד דרגת קושי לא תזיק לי, ובכלל, המחשבה שמישהו יכול ואני לא, קשה מידי...

הימים היו ימי סוף דצמבר, אני כבר ב- י"ב, ולמי, לעזאזל, יש כוח לצאת לטיול לאילת, שוב להתהלך מפיסטין לפיסטין, צמוד לתחת של איזה מדריך שעסוק בהסברים גיאולוגיים, או, אפשרות אחרת, להתרחק לאחור ולשמוע שוב את "פלפל מוסרי" על הגרמופון מנואלה של תל יוסף...

שלא לדבר על כך שציונה בדיוק ברחה ממני..

כל מה שצריך זה פתק מד"ר זקס ואני משוחרר!

ברזק מסכים לצרף אותי לצוות הדייגים במיידי!

סערה גדולה התרגשה באופק, שמשמעותה עבור הדייגים ימים ולילות מטורפים סביב שפכי הנחלים-

הנעמן בעכו, השפך של נחל דליות, הזרקא ליד מעגן מיכאל, ואדי פליק ליד וינגייט, וכמובן הירקון...

צוות יוצא וחוזר, צוות שני יוצא וחוזר חלילה, תפיסות דגים אדירות בשפכי הנחלים.

מראה להקת דגיגים שאתה מרים ברשת-כפית, כסופים ונוצצים ומפרפרים בלילה לאור הירח המבליח בין העננים...אתה עטוף בחליפת דייג חמה ואטומה, נכנס חופשי למים וחש את המים החמים החוזרים מרידינג אל תוך נחל הירקון. וכשאין דגיגים יושבים תחת הברזנטים של המשאית הקלה- הבדפורד האפור שהוסב ע"י אחיק למשאית קלה, ובעצם סבא הביא אותו שחור וחדש רגע אחרי שאסף נפל, יושבים ואוכלים את כל מאגר השחיתות שעליזה הכינה בעבורנו...

המיכל עם הדגיגים הולך ומתמלא. אחד אומר- יש כבר 10,000, שני אומר כנגדו-  5000, וכולם זוכרים את התפיסה של גדעון הלוי- 100,000 בשבת אחת. איש אינו יודע להסביר, איך תמיד, אבל תמיד, יש הרבה פחות דגי בורי ברשתות האיסוף בבריכות הדגים כשהללו גדלו...

אין גם הסבר לכך  שהמדגה תמיד מפסיד כסף, אלא אם כן אמנון הג'ינג'י מסכים לא להחשיב את מחיר המים, מהסיבה שמי-הבריכות הולכים לשקדים בהמשך ורק נאגרים... סיפור כואב כשלעצמו.

בכל אופן, בשבילי היו אלה 10 ימים של שכרון חושים אמיתי.

הסערה החלה לשקוע והשקט חזר לשפך הירקון. ברזק , איצ'ו ואני מתייצבים בצוות מלא בשפך בשעה חמש בערב. כבר חושך, סורקים את החוף, ואין דגיגים בנמצא. ברזק מציע שניקח רשת וננסה לבצע סגירות במעלה הנחל, מתוך הנחה שהדגיגים, שמצאו מקלט מהסערה במעלה הנחל- יחזרו כעת. תפסנו רשת, איצ'ו ואני והחילונו עולים בתוך המים ,לבושים בחליפות הדייג לכיוון מזרח. עוד סגירה ועוד סגירה, נאדה, אין אף דג.

מה עושים?

איצ'ו מעריך שיעברו כמה שעות עד שיגיעו הדגיגים. בינתיים ברזק שומר על החוף והציוד.

איצ'ו מציע לי, בוא נלך לראות סרט... כך משכנו עצמנו מהנחל החוצה, לכיוון דרום, כאשר השעה הייתה כבר 21:00 וההצגות השניות מתחילות. למזלנו, יצאנו מהירקון ממש אל תוך קולנוע "פאר" שבדיוק הציג סרט שכל כך רצינו לראות בפרובינציה. "ד"ר ז'יואגו", עם עומר שריף, הבת של צ'פלין, רוד שטייגר  והאחת שלא תישכח לעולם...או לא! שכחתי את שמה...

בשיא הטבעיות אנחנו נעמדים בתור לקופות,לבושי חליפות דייג מלאות, רוכשים כרטיסים, נכנסים כבר ישובים בפרסומות ומתמקמים בשורה הראשונה. נהניתי מהסרט יותר מכל סרט שראיתי עד אז, נדמה לי שגם הזלתי דמעה, כשעומר שריף מזהה את אהובתו מגבה ומתמוטט עם התקף לב קטלני, ואילו היא ממשיכה ללכת לדרכה..

כזכור זו גם תקופה שאימא ציונה הולכת לדרכה ולא רוצה לחזור אלי... רחמים...

התל אביבים קיבלו את הופעתנו המטורפת בחיוך ובהסכמה. גם ביציאה לא הייתה אף הערה.

חזרנו לנחל, שם ננזפנו ע"י ברזק שהיה עסוק כבר במלאכת הדייג.

באותו לילה הצלחנו להביא כ- 15,000 דגיגי-בורי. סוף טוב, הכל טוב.

גיורא, בעצם רק רציתי לספר לך, ש"סופר באבא" שלידך, שפתוח 24 שעות ואליו נכנסת בפיג'מה לרכוש אקמול, הוא לא אחר מקולנוע "פאר" לשעבר, אליו נכנסתי לפני 45 שנה בדיוק, לבוש בחליפת דייג, להקרנת הבכורה של "דר ז'יואגו". אז התל אביבים רגילים מאז...